ניו יורק VS יחזקאל - שלומי שבן

בימים בהם השיח הציבורי במדינת ישראל עוסק בשאלת ה"יורדים", מצאתי לנכון לפתוח את הבלוג החדש עם יצירתו של שלומי שבן מאלבומו הראשון אשר ראה אור בשנת 2000, להלן הלינק

ניו יורק VS יחזקאל

רון חולם על נסיעה לניו יורק

כן, הוא ילמד שם כלכלה

עוד לא סיים צבא וכבר צלח את הפסיכומטרי

אמר "הייתה בחינה קלה"

זה לא שהוא כל כך לחוץ על תואר

זה לא שלא טייל כבר בעולם

"הבעיה במדינה?" הוא מטיף בשם הטוהר

"כולם בתחת של כולם."

לי, בתחת של כולם, היה די נוח. גם לשלומי. ואז הגיעה שנת 2001, והשתחררתי...

אני אפילו לא יודע למה נסעתי לדרום אמריקה, אפקט העדר ככל הנראה, או תוצאה של 6 שנים ושלושה חודשים בצבא ההגנה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שעליתי על מטוס, אבל 8 חודשים מעבר לים, זה סיפור אחר.

לצעירים שבכם אזכיר, שמצלמה דיגיטלית, פייסבוק ואייפוד היו קיימים רק על הנייר (אם בכלל), או במעבדות פיתוח של חברה כזו או אחרת. אני הסתובבתי עם מצלמת פילם (שהפיקה רעשים מחרידים לפני כל תמונה), ועם דיסק מן; אחד מהדיסקים הנבחרים היה האלבום המדובר של שלומי שבן.

לקראת סוף הטיול, תחושת השייכות התעמעמה. את השבוע האחרון של טיולי (מרץ 2002) העברתי לבד בניו יורק, מלא במחשבות על מי אני, ואיפה אני רוצה לחיות (בניו יורק!).

"אולי באמת צריכים לנסוע מכאן?

אולי באמת אני חושב בקטן?"

ברם, ביצים לא היו לי, אז חזרתי ארצה.

כמעט עשור לאחר מכן, ולאחר עוד מספר ביקורים בניו יורק, נפלה בחיקי הזדמנות להיכנס לתפוח הגדול בדלת הקדמית. האופציה הזו הייתה כל כך יותר אטרקטיבית מכל משרה שהוצעה לי בארץ, שנדמה היה שההחלטה התקבלה בראשי מבלי שהייתי כלל נוכח. הלכתי על זה (כמו מתאבד).

לתקופה די ארוכה פה הבנתי את הצד השני של השיר, את אותם אלו המבקשים לעזוב בגלל סיר הלחץ, המציאות הפוליטית, הכלכלית, החברתית. איך אפשר להשוות בכלל את איכות החיים בניו יורק לעומת תל אביב? יש משחק של הניקס בגרדן, מסיים יום עבודה במשרד, רוכש כרטיס באינטרנט, וקופץ לגרדן לראות את מלו, בשעה שבתל אביב, מנוי למשחקים של מכבי תל אביב בליגה האירופית נחשב סמל סטטוס.

אתה חושב בקטן שלומי, או לפחות כך חשבתי.

לאחר כמעט שלוש שנים בניו יורק, באוגוסט האחרון ישבתי על החוף בתל אביב, עם כמה חברים טובים, וחשבתי שוב על החוף של יחזקאל. עם האלימות המילולית, וההתלהמות, והפרובינציאליות והטמטום, כאן האנשים שאני אוהב. האם זה מספיק?

בעת כתיבת שורות אלו מברוקלין, ניו יורק, אני מרגיש אבוד כמו אותו הבחור שחזר מדרום אמריקה, ושוב מתלבט אם בא לי לחיות בתחת של כולם או לחשוב בגדול. אני מניח שההתלבטות הנ"ל היא מנת חלקו של כל "יורד", ותמשיך ללוות אותנו (אם אתם מתעקשים לקטלג) לשארית חיינו.

אגב, שלומי שבן בעצמו בילה פרק זמן בלונדון בלימודי פסנתר באקדמיה המלכותית או משהו, מיד לאחר שחרורו מהצבא. הוא בחר ביחזקאל. בהמשך האלבום ישנה ואריאציה בת 1:39 דקות בשם "יחזקאל ממשיל". הפואנטה (להבנתי) נותנת זווית שונה ויותר קודרת על איך השיוך הגיאוגרפי הוא חלק ממי שאתה, ואתה יכול למכור לעצמך סיפורים כאלו ואחרים, אבל תמיד תהיה ישראלי...

אל תאמין לשיר העיט

ולא לקרקורי הצפרדעים

כמה רחוק שלא יגלו תמיד יהיו

שוכני ביצות, עופות דורסים.

האם אמריקאי שחי באנגליה מרגיש כצפרדע או עוף דורס אשר עזב את הבית? או שמא זוהי מנת חלקם של ישראלים בלבד, לנוכח ההיסטוריה הקודרת של העם היהודי? מה אתם חושבים?