Halloween Post

You're lucky, he is lucky, I'm lucky, we are all lucky!!!!

Happy Halloween!

החלטתי להקדיש את הפוסט הנוכחי לחג הנוצרי אשר מהווה גירסא קצת יותר אפילה של חג הפורים. שירים מפחידים זה משהו שאין לו יותר מדי שוק, בניגוד לסרטים וסדרות מפחידות, אבל עדיין אפשר למצוא כמה שיגרמו לכם לשקשק. י

כמובן שנתחיל ממופע האימים של רוקי. הסרט יצא בשנת 1975, בכיכובם של סוזן סרנדון, טים קרי ועוד כמה רבים וטובים, והשיר האהוב עלי מתוך הפסקול הרבגוני הוא השיר אשר מתחיל עם צלצול הפעמון בסוף הסצנה הקודמת (המופיעה בתחילת הפוסט).י

הסרט הפך לסרט קאלט מהר מאוד, תופעות כגון אנשים מחופשים בקולנוע היו נפוצות אפילו בישראל, כולם היו שרים את השירים בקולנוע והשמחה הייתה גדולה. אני מניח שלמי שנולד אחרי שנות ה-90, זה נראה תמוה ביותר, אבל כאלו היו החיים בעולם ללא אינטרנט וטלפונים סלולאריים.י

ובמעבר חד, נחזור לביסטי בויז ולשנות ה-90. הקטע הבא לקוח מהאלבום איל קומיוניקיישן, והוא אחד מהקטעים האינסטרומנטליים החביבים עלי, אולי בגלל שהכלי המרכזי בו הוא כינור. לאלו מבינכם שלא בקיאים בהיסטוריה האישית שלי, ביליתי 7 שנים מילדותי בהוד השרון בנגינה על כינור. לשיר קוראים יוג׳ינס למנט, שבעברית זה קינתו של יוג׳ין. יוג׳ין היה כנר שגדל באותו תיכון עם הביסטי בויז, וזה הקטע היחיד שהוא עשה איתם למיטב ידיעתי.

להלן דרכו של אדם הורביץ מהביסטי בויז לתאר את הקטע:י

"You listen to it, and you know it's going to fuck people up, because it's crazy, but I'm into it because it fucked me up." - Adam Horovitz, July 1994

היה קצת קשה למצוא ביוטיוב גירסא תואמת לגירסת האלבום, איתכם הסליחה.י

http://www.youtube.com/watch?v=ITW42QSVYsY

אי אפשר בלי לסיים עם מגרש השדים. הסרט אשר יצא בשנת 1973 מהווה לדעתי את סרט האימה הטוב ביותר בכל הזמנים. הנעימה המלווה את הפסקול נכתבה ע״י מייק אולדפילד, אותו אחד שכתב להיטים כגון 

moonlight shadow, to france

ועוד רבים וטובים אחרים. האמת היא שלמייק מגיע פוסט משל עצמו, ולסקרנים מביניכם אני ממליץ לקרוא עליו קצת בוויקי.י 

רציתי לסיים באיזה משפט רב משמעות כמו ״איך אפשר לדמיין סרטים בלי מוסיקה״ או משהו כזה,  אבל האמת היא שאני מקווה שפתחתי לחלק מכם את הראש לעולם חדש של יצירות שאולי לא יצא לכם לשמוע בעבר. משם, אגב, באה המוטיבציה שלי לתקלט בבארים כאלו או אחרים בתל אביב..י

חג שמח, ומפחיד

ספיישל ביסטי בויז ביום שישי

אני לא יכול להגיד בוודאות שפיתחתי טעם מוסיקלי כזה או אחר עד שלהי התיכון שלי. אהבתי מאוד את פול סיימון בגלל חבר'ה מבי"ס תל"י, אהבתי את אריק איינשטיין בגלל אבא שלי, את פינק פלויד גיליתי דרך בן דוד מרוחק שבא לביקור מקנדה, וגם את הדייר סטרייטס. י

יש משהו מתוק בנוסטלגיה הזאת, בעובדה שאתה יודע שאחיך הגדול הוא זה שהשפיע על הסגנון המוסיקלי שלך. לי יש אחות גדולה, והיא אהבה את מודרן טוקינג כשהיינו ילדים. אני חושב שזכרתי לה את זה עד גיל די מאוחר וסירבתי להזדהות עם כל אומן שהיא אהבה... מצד שני, את שינייד אוקונור (האלבום הראשון) לוויתי מספריית הדיסקים שלה, ועד היום לדעתי לא החזרתי..י

מעבר לנוכחות הקרובה של בני משפחה או חברים, מקור נוסף להשפעה היה העורכים המוסיקליים של רשת ג' וגלי צה"ל. אני זוכר שעות על גבי שעות בהן אני יושב ומאזין לרדיו, נכנס לכוננות הקלטה בכל פעם ששיר עומד להסתיים, וכועס עד עמקי נשמתי על שדרניות שמתעקשות להמשיך ללהג כשהשיר הבא שאני אוהב מתחיל להתנגן, והורסות לי הקלטה איכותית.י

היום, אתה יכול להקשיב כמעט לכל יצירה מוסיקלית תוך שניות ספורות. מערכות ממוחשבות יודעות להשמיע לך שירים על בסיס שירים אחרים שאתה אוהב. מהבחינה הזו, פנדורה היא השטן עבורי. אני יודע שרבים מכם משתמשים בה, אבל אני לעולם לא אתן למערכת לבחור לי את רשימת ההשמעה בגלל שאין בזה שום דבר אישי. י

ללא קשר לאופן שבו אתה מגלה את השיר, הרגע הקסום הזה, בו אתה שומע לראשונה משהו חדש, שגורם לך לצמרמורת, גורם לך לשכוח מי אתה, לרגע הזה מייחל כל אומן יוצר, וכל חובב מוסיקה. בין אם זה ביוטיוב, פנדורה או דרך האח של חבר שלך מבי"ס.י

אחד המקומות אשר עיצבו את האוזן המוסיקלית שלי היה מועדון ה"דוליטל". הזקנים מבינכם אשר גדלו באיזור המרכז בוודאי זוכרים את המועדון אשר הוקם על חורבותיו של מועדון ה"קומפיוטר" באיזור התעשיה של כפר סבא, לא רחוק מהקו הירוק. המועדון נשא את שמו של האלבום המיתולוגי של הפיקסיז, כן אותם פיקסיז שהבריזו מהופעה בארץ ברגע האחרון לפני כ-4 שנים. י

בשנתי האחרונה לתיכון מוסינזון פקדתי את המועדון הנ"ל כמעט בכל סופ"שׁ. חמוש בחולצת פלאנל משובצת, 20 ש"ח כניסה ושני משקאות חינם. ימים בהם משקה אחד של וודקה זולה עם תפוזים מסדר לך את הראש ללילה שלם. הארנקים שלנו היו מפוצצים תלושי שתיה של הדוליטל, והלילות היו מסעירים ומלאי אפשרויות קסומות. י

הסגנון המוסיקלי השולט במקום הוגדר כאלטרנטיבי. אלטרנטיבה למה? כאן המקום לציין שבתחילת שנות ה90 חיי התמלאו בזבל מוזיקלי דוגמת דוקטור אלבן, אייס אוף בייס ושאר ירקות. לימים פיתחתי סובלנות מוסיקלית ולמדתי להעריך כמעט כל דבר, אבל כשאתה צעיר, אתה יותר מיליטנטי, והדוליטל לימד אותי מה אני אוהב לשמוע, מה שמביא אותנו לשיר המככב בפוסט הנוכחי.י

אני זוכר את עצמי מפזז על רחבת הדוליטל באחד מביקורי הראשונים במקום, כאשר לפתע הצלילים הבאים חדרו למוחי.י

עד היום השיר הזה עושה לי צמרמורת... לך תבין...י

,הביסטי בויז, הורכבו משלישית יהודים מברוקלין בשם מייקל דיאמונד ,אדם הורוביץ ואדם יאוץ'  אשר נפטר מסרטן לפני כשנה. דרכם המוסיקלית התחילה מפאנק – סגנון מוסיקלי אשר אפיין להקות חסרות יכולת נגינה אך מלאות זעם ותובנות.. ההצלחה הראשונה שלהם הגיעה עם אלבום של פרחחים שונאי נשים בשם "לייסנס טו איל" הכולל כמה יצירות שהפכו לקלאסיקות כגון:י

Girls, No sleep till Brooklyn, וFight for your right to party.

    אני גיליתי אותם דרך האלבום הנפלא

check your head

והשיר המופיע בפוסט הנ"ל. כל כך אהבתי את השיר הזה, שביום חורפי וגשום אחד

, לקחתי את הפיאט אונו הלבנה שלי וביחד עם חברי לתיכון פלג פאר, שמתי פעמי לתל אביב. אני לא זוכר את השם של החנות דיסקים, לייזר דיסק אולי, אבל אני זוכר אותי נוהג עם פלג לצידי, גשם שוטף, וזוכר שקניתי שם שלושה דיסקים של הביסטי בויז:י 

Licensed to ill, Check your head 

וכמובן את 

ill communication 

 שבדיוק יצא וכלל את הלהיט סבוטאג', עם הקליפ המיתולוגי הבלתי נשכח.י

כמה שבועות לאחר מכן רכשתי גם את האלבום 

Paul's Boutique.י

ב14 למרץ 1995, יומיים לפני שצבא ההגנה לישראל גייס אותי לשורותיו, הביסטי בויז הגיעו לשתי הופעות בארץ, ואני חיפשתי מישהו ללכת איתו בנרות. רוב חבריי לא היו שותפים להערצה שלי ליהודונים מברוקלין, אך לבסוף מצאתי את לורנס (לירון) קרוק, עוד מבקר דוליטל כמוני, ובצוותא נסענו ליפו להופעה.י

לא הייתי לפני ולא אהיה אחרי בהופעה יותר טובה מזו. במשך כשעה וחצי, לא הפסקתי לקפוץ, ובסופה הם שבו אותי לחלוטין והחלטתי שאני רוצה להיות ראפר בעצמי...י

עם השנים, הביסטי בויז שחררו את האלבום

 Hello Nasty, עם Intergalactic

, אבל כנראה שהתבגרתי (לצערי), וכבר לא הצלחתי להתחבר באותו האופן למוסיקה שלהם. מה שכן, החיבור הראשוני הזה ליצירות, הנאיבי והתמים, החיבור הזה מחזיק כל החיים, ולפעמים, אם בא לי ממש להרגיש ילד, אני משתמש בחיבור הזה.י

ספיישל ביסטי בויז ביום שישי...זוכרים?י

אני טקסט פוליטי - נושאי המגבעת

חברים, הגיע הזמן לפוסט נוסף, לאור מגבלות העברית, הוספתי י' בסוף כל משפט בכדי שסימני הפיסוק יתאימו לטקסט. התלבטתי בין י' ל-ז', והחלטתי ש-י' פחות יסיח את דעתכם...י

הערוץ השני התחיל את שידורי הנסיון שלו בשנת 1986, כחודש לאחר שמלאו לי עשר שנים על פני

 כדור הארץ (אם לא סופרים את תשעת החודשים בבטן של אמא שלי). הזכרון הכי חזק שלי מאותם שידורי נסיון, הינו קליפ הזוי של נושאי המגבעת לשיר עם שם עוד יותר הזוי, הלא הוא "אני טקסט פוליטי".י

כילד בן עשר, שנאתי את הקליפ ושנאתי את השיר.י

כמה שנים לאחר מכן, פיזזתי ברחבות ריקודים במועדונים קיבוציים כאלו ואחרים, ציפורים הסתובבו, היה שמח פה ושמח שם, והחלטתי שהגיע הזמן לתת לנושאי המגבעת הזדמנות שניה.  רכשתי את הדיסק.י

בלי שום ספק, נושאי המגבעת הקדימו את זמנם. האלבום הוא אלבום מופת מבחינה מוסיקלי לכל חובב מוסיקה ישראלי באשר הוא. את הטקסטים שלהם אני אפילו לא אנסה להסביר או לפענח, גאוניות או בליל מילים, עניין של החלטה סובייקטיבית. באופן אישי, אני הולך בעקבות ידידי יונתן טרומפר (קורס תכנות ממר"ם) אשר נהג להתמוגג מהמשפט החותם את השיר "אשת יחסי הציבור של נושאי המגבעת": י

"על הדלת יש מלאך ולכן אני לא אוהב אותך כל כך!"י

ברם קנטור, אי אפשר להתנתק מהאקטואליה. ביום בו הפייסבוק מתמלא בנסיונות שידול להצביע לרשות המקומית הקרובה לביתך, כמעט מתבקש לכתוב טקסט פוליטי (השיר האהוב עלי באלבום), אז הנה זה בא, ואיתכם הסליחה.י

בחירי הציבור שלנו מתנהלים על חשבוננו למשך כמה שנים עד שמגיעה תקופת בחירות. בתקופה זו הם ימכרו לך את סבתא שלהם רק בשביל לשכנע אותך שהם מייצגים אותך ושאם הם במועצה/עיריה/כנסת, חייך יהיו טובים יותר. טבעו של העסק.י

השאלה הנשאלת היא, מדוע ברשויות המקומיות הבחירות הן אחת לחמש שנים? כהונה ארוכה של נבחר ציבור מגדילה משמעותית את הסיכון לשחיתויות, הונאות והרדמות בשמירה. מאידך גיסא יש אילוצי תקציב, בחירות זה עסק יקר, ואם בכל שנה יתחלפו נושאי תפקידים, תיפגע היעילות (יש כזה דבר?) של תפקוד הרשויות המקומיות.י

אנחנו חיים את חיינו על בסיס אמיתות שמקורן בדעות ואמונות של אנשים שידעו פחות מאיתנו ולפני הרבה זמן:י

דמוקרטיה זה טוב. י

דיקטטורה זה רע. י

אתם באמת חושבים שהדמוקרטיה עובדת בימים אלו? ואולי דיקטטורה היא רעה רק אם הדיקטטור הוא התגלמות הרוע?י

 כותב שורות אלו מחזיק בדעה שרצוי להטיל ספק בכל דבר. לכל הפחות, לקצר את תדירות הבחירות המקומיות מחמש שנים לשלוש. למה שלוש?י

because three - that's the magic number!

כבוד והערכה ינתנו למזהים את מקור המשפט המסיים.י

אני טקסט פוליטי, יהה

ניו יורק VS יחזקאל - שלומי שבן

בימים בהם השיח הציבורי במדינת ישראל עוסק בשאלת ה"יורדים", מצאתי לנכון לפתוח את הבלוג החדש עם יצירתו של שלומי שבן מאלבומו הראשון אשר ראה אור בשנת 2000, להלן הלינק

ניו יורק VS יחזקאל

רון חולם על נסיעה לניו יורק

כן, הוא ילמד שם כלכלה

עוד לא סיים צבא וכבר צלח את הפסיכומטרי

אמר "הייתה בחינה קלה"

זה לא שהוא כל כך לחוץ על תואר

זה לא שלא טייל כבר בעולם

"הבעיה במדינה?" הוא מטיף בשם הטוהר

"כולם בתחת של כולם."

לי, בתחת של כולם, היה די נוח. גם לשלומי. ואז הגיעה שנת 2001, והשתחררתי...

אני אפילו לא יודע למה נסעתי לדרום אמריקה, אפקט העדר ככל הנראה, או תוצאה של 6 שנים ושלושה חודשים בצבא ההגנה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שעליתי על מטוס, אבל 8 חודשים מעבר לים, זה סיפור אחר.

לצעירים שבכם אזכיר, שמצלמה דיגיטלית, פייסבוק ואייפוד היו קיימים רק על הנייר (אם בכלל), או במעבדות פיתוח של חברה כזו או אחרת. אני הסתובבתי עם מצלמת פילם (שהפיקה רעשים מחרידים לפני כל תמונה), ועם דיסק מן; אחד מהדיסקים הנבחרים היה האלבום המדובר של שלומי שבן.

לקראת סוף הטיול, תחושת השייכות התעמעמה. את השבוע האחרון של טיולי (מרץ 2002) העברתי לבד בניו יורק, מלא במחשבות על מי אני, ואיפה אני רוצה לחיות (בניו יורק!).

"אולי באמת צריכים לנסוע מכאן?

אולי באמת אני חושב בקטן?"

ברם, ביצים לא היו לי, אז חזרתי ארצה.

כמעט עשור לאחר מכן, ולאחר עוד מספר ביקורים בניו יורק, נפלה בחיקי הזדמנות להיכנס לתפוח הגדול בדלת הקדמית. האופציה הזו הייתה כל כך יותר אטרקטיבית מכל משרה שהוצעה לי בארץ, שנדמה היה שההחלטה התקבלה בראשי מבלי שהייתי כלל נוכח. הלכתי על זה (כמו מתאבד).

לתקופה די ארוכה פה הבנתי את הצד השני של השיר, את אותם אלו המבקשים לעזוב בגלל סיר הלחץ, המציאות הפוליטית, הכלכלית, החברתית. איך אפשר להשוות בכלל את איכות החיים בניו יורק לעומת תל אביב? יש משחק של הניקס בגרדן, מסיים יום עבודה במשרד, רוכש כרטיס באינטרנט, וקופץ לגרדן לראות את מלו, בשעה שבתל אביב, מנוי למשחקים של מכבי תל אביב בליגה האירופית נחשב סמל סטטוס.

אתה חושב בקטן שלומי, או לפחות כך חשבתי.

לאחר כמעט שלוש שנים בניו יורק, באוגוסט האחרון ישבתי על החוף בתל אביב, עם כמה חברים טובים, וחשבתי שוב על החוף של יחזקאל. עם האלימות המילולית, וההתלהמות, והפרובינציאליות והטמטום, כאן האנשים שאני אוהב. האם זה מספיק?

בעת כתיבת שורות אלו מברוקלין, ניו יורק, אני מרגיש אבוד כמו אותו הבחור שחזר מדרום אמריקה, ושוב מתלבט אם בא לי לחיות בתחת של כולם או לחשוב בגדול. אני מניח שההתלבטות הנ"ל היא מנת חלקו של כל "יורד", ותמשיך ללוות אותנו (אם אתם מתעקשים לקטלג) לשארית חיינו.

אגב, שלומי שבן בעצמו בילה פרק זמן בלונדון בלימודי פסנתר באקדמיה המלכותית או משהו, מיד לאחר שחרורו מהצבא. הוא בחר ביחזקאל. בהמשך האלבום ישנה ואריאציה בת 1:39 דקות בשם "יחזקאל ממשיל". הפואנטה (להבנתי) נותנת זווית שונה ויותר קודרת על איך השיוך הגיאוגרפי הוא חלק ממי שאתה, ואתה יכול למכור לעצמך סיפורים כאלו ואחרים, אבל תמיד תהיה ישראלי...

אל תאמין לשיר העיט

ולא לקרקורי הצפרדעים

כמה רחוק שלא יגלו תמיד יהיו

שוכני ביצות, עופות דורסים.

האם אמריקאי שחי באנגליה מרגיש כצפרדע או עוף דורס אשר עזב את הבית? או שמא זוהי מנת חלקם של ישראלים בלבד, לנוכח ההיסטוריה הקודרת של העם היהודי? מה אתם חושבים?